פסק-דין בתיק ע"פ 70370/06

השופט ד"ר קובי ורדי:

1.         עיקרי העובדות והחלטת בימ"ש קמא

ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה בת.פ. 3391/05 מיום 18/1/06, כבוד השופטת בוסתן, שניתנה במסגרת גזר הדין בתיק הנ"ל, שהורתה על חילוט רכב מזדה מ.ר. 5935127 (להלן: "הרכב") וזאת הן מכוח סעיף 36 א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים") והן מכוח סעיף 39 (ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

אין מחלוקת, שהמערער 1 (להלן: "חיים") הורשע בכתב אישום מתוקן בת.פ. 3391/05 בעבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, עבירה על סעיף 498 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בכך שנתן לאדם שסחר בסמים אמצעי לביצוע פשע - את הרכב, והסיע אותו ברכב לצורך ביצוע עסקת הסמים.

אין מחלוקת, שהרכב הנ"ל נתפס ע"י המשטרה וכן שבכתב האישום נתבקש בית המשפט להורות על חילוט הרכב, ששימש כאמצעי לביצוע עסקת הסמים וכן נתבקש לקבוע, כי הנאשמים הם סוחרי סמים.

אין מחלוקת, שבסופו של דבר הוכרזו נאשמים אחרים, מלבד חיים, כסוחרי סמים. כמו כן, במהלך הדיון בבית המשפט ברמלה ביום 21/11/05 הודיע ב"כ התביעה, שהיא תבקש לחלט את הרכב לפי סעיף 39 לפקודה.

ביום 1/1/06 התקיים דיון בבית המשפט ברמלה בנושא חילוט הרכב בנוכחות המערער 2, יוסי, אחיו של חיים, שטען לבעלות הרכב (להלן: "יוסי, או המערער") לאחר דיון, במסגרתו הציג יוסי מסמכים לגבי קניית הרכב וטען להיותו צד תמים - בעל הרכב ושאין מקום להורות לכן על חילוט רכבו, ניתנה ביום 18/1/06 החלטת בית המשפט נשוא הערעור, בה הורה בית המשפט על חילוט הרכב, הן מכוח סעיף 36 א' לפקודת הסמים והן מכוח סעיף 39 (ב) לפקודה.

ביהמ"ש קמא קבע, כי הרכב שימש כאמצעי לביצוע עבירת הסמים. הרכב היה בבעלות יוסי אך הוא ניתן לחיים, שהשתמש בו לצורך ביצוע עסקת סמים ובנסיבות אלה ניתן לחלט את הרכב לפי סעיף 39 (ב) לפקודה, על כן הורה על חילוט הרכב.

2.         טענות הצדדים

לטענת המערער, לא ניתן היה לחלט את הרכב מכוח סעיף 39 (ב) לפקודה שכן בענייננו נכנסים אנו רק לגדר סעיף 39 (א) לפקודה, שכן הרכב נתפס לפי סעיף 32 לפקודה ולכן ניתן לחלט את הרכב רק אם האדם, שהורשע במעשה העבירה, שנעשה בחפץ, הוא בעל הרכב ובמקרה זה נקבע, שיוסי הוא בעל הרכב ולא חיים, שהורשע במעשה העבירה.

לטענת המערער, סעיף 39 (ב) לפקודה לא חל כלל, שכן לא מתקיים התנאי המקדמי של הסעיף הנ"ל, שלא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32 לפקודה, שכן הרכב נתפס לפי סעיף 32 לפקודה.

לטענת המשיבה, ניתן לחלט את הרכב לפי סעיף 39 (ב) לפקודה, שכן הרכב ניתן כאמצעי לביצוע העבירה לאחר שהוחזק כדין ע"י חיים, ולכן נכנסים בגדר התנאי הספציפי הנ"ל לסעיף 32 לפקודה וסעיף 39 (ב) לפקודה כשלא מדובר בהתקיימות התנאים האחרים שבסעיף 32 לפקודה, שהרכב משמש כראיה או נעברה בו עבירה, שאז יש צורך שמי שהורשע בעבירה יהיה בעל הרכב.

3.         דיון והכרעה

לאחר ששמענו את הצדדים, אני סבור שיש מקום לקבל את הערעור, לבטל את צו החילוט ולהורות על החזרת הרכב למערער.

4.         פתח דבר

בפתח הדברים, ייאמר, שהמשיבה הודיעה במהלך הדיון, שהיא מוותרת על טענותיה לגבי מסלול החילוט לפי סעיף 36 א' לפקודת הסמים ועומדת על מסלול החילוט על פי סעיף 39 (ב) לפקודה ולכן הדיון יתמקד אך ורק בשאלה האם היה מקום לחלט את הרכב לפי סעיף 39 (ב) לפקודה.

בענין זה, אקדים את המאוחר ואומר, שלטעמי, בניגוד לטענת המערער, מבחינה משפטית ניתן ליתן צו חילוט לרכב מכוח סעיף 39 (ב) לפקודה אך במקרה זה, לאור סעיף 40 לפקודה ולאחר שהמערער הוכיח, שהוא צד תמים, שלא ידע על כך, שהרכב ישמש כאמצעי לביצוע עבירת הסמים ושלא היה שותף לעבירה, יש להורות על ביטול צו החילוט והחזרת הרכב למערער.

יוצא אם כך, ש"מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים" וישועת המערער באה מכיוון זה.  

5.         דיון משפטי